השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה:
1. עתירה זו הוגשה על ידי נכד ואחד מיורשי פיליפ גרול שהיה בעליה של חלקת קרקע במושבת הטמפלרים בשרונה, השוכנת במרכז העיר תל אביב. היא כורכת טענות הקשורות, בין היתר, לרקע ההיסטורי של תנועת הטמפלרים בישראל, הנדרש לצורך הבנת מכלול היבטיה של הפרשה. בטרם ניכנס לפרטי העתירה, נציג בקצרה את פרטי הרקע ההיסטורי כפי שהוצגו בפנינו בחוות דעת מומחה מדצמבר 2005 של פרופ' יוסי כץ מאוניברסיטת בר אילן. הנתונים המופיעים בתיאור הרקע לקוחים כולם מחוות דעת זו, שהיא היחידה שהוגשה בהליך זה.
רקע היסטורי
2. תנועת הטמפלרים נוסדה בגרמניה באמצע המאה ה-19 על ידי מייסדה, כריסטוף הופמן. זוהי תנועה דתית שקמה על רקע האמונה כי יש לקרב את הגאולה ולהכשיר את הקרקע לקראת שיבתו של ישו. על פי אמונת הטמפלרים, קירוב הגאולה ניתן להגשמה רק על ידי התיישבות בארץ הקודש בדרך של מתן דוגמא אישית.
ראשוני הטמפלרים הגיעו לארץ ישראל בשנת 1868, ועד שנת 1910 הקימו בארץ ישראל מושבות עירוניות וחקלאיות בחיפה, יפו, ירושלים, וילהלמה (בני-עטרות), ולדהיים (אלוני אבא) ובית לחם הגלילית.
בשנת 1871 הקימו הטמפלרים את המושבה החקלאית הראשונה שרונה. הם שמרו על ייחודם הלאומי ונתינותם הגרמנית בכל תקופת ישיבתם בארץ. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, הפכו הטמפלרים ספקים ראשיים של יחידות הצבא הגרמני והאוסטרי שהגיעו לארץ ישראל. עם נצחון הבריטים והתמוטטות האימפריה העותומנית, רבים מקהילת הטמפלרים נמלטו מארץ ישראל, והנותרים הועברו על ידי הבריטים למצרים והוחזקו שם במעצר במשך שנתיים, כאזרחי אויב. רכושם בארץ ישראל נתפס.
לאחר כשנתיים, הורשו הטמפלרים לחזור לארץ ישראל ורכושם הוחזר להם. הם התמסרו לשיקום מושבותיהם, ולחידוש פעילותם הכלכלית, שכללה חקלאות ותעשיה.
בשנות העשרים של המאה הקודמת ועד לעלייתו של היטלר בשנת 1933 התפתחו יחסי שכנות טובים בין הטמפלרים לבין היהודים בארץ ישראל, והישוב היהודי אף רכש מהטמפלרים קרקעות בתל אביב, יפו וחיפה.
עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 הוקמו סניפים ראשונים של המפלגה הנאצית בשרונה וביפו, וטמפלרים רבים הפכו למזוהים עם האידיאולוגיה הנאצית. מאוחר יותר, חלק מבני מושבות הטמפלרים בארץ ישראל הצטרפו לצבא הגרמני. על פי חוות הדעת, המושבה שרונה הפכה כח מוביל לאידיאולוגיה הנאצית. עקב כל אלה, נוצרה יריבות גדולה בין הישוב היהודי לקהילת הטמפלרים.
ערב מלחמת העולם השניה, הכבידה ממשלת המנדט את ידה על הקהילה הטמפלרית, וחלקם נדרשו לעזוב את הארץ.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, נשארו בארץ ישראל כ-1500 טמפלרים בלבד, לאחר שהאחרים עזבו מרצונם, או אולצו לעזוב על ידי ממשלת המנדט.
מאז פרוץ מלחמת העולם השניה בספטמבר 1939, והכרזת בריטניה על מלחמה כנגד גרמניה, נחשבו הגרמנים בארץ ישראל "נתיני אויב". בספטמבר 1939 פירסמה ממשלת המנדט את פקודת המסחר עם האויב, 1939 (להלן: פקודת המסחר עם האויב), האוסרת מסחר עם האויב, והיא התייחסה, בין היתר, גם למי שהתגורר בארץ ישראל והיה נתין ארץ אויב. כן פירסמה ממשלת המנדט צו שמכוחו מונה אפוטרופוס בריטי על רכוש האויב.
בתקופה זו הוקפו המושבות הטמפלריות בגדרות, והוצבה על הטמפלרים שמירה. עם זאת הם הורשו לנהל אורח חיים רגיל ולעבוד למחייתם. מאוחר יותר הוחמרו אמצעי הפיקוח, ונאסר עליהם לעבד את שדותיהם. הפעילים מביניהם הוגלו בשנת 1941 על ידי הבריטים למחנה מעצר באוסטרליה. עד נובמבר 1947, פירסם הנציב העליון צווי הקנייה לצורך תפיסת רכוש הטמפלרים כרכוש אויב.
עם סיום מלחמת העולם, העלו הטמפלרים דרישה לאפשר להם לחזור לבתיהם בארץ ישראל, ולקבל בחזרה את רכושם. המוסדות היהודיים התנגדו בפני ממשלת בריטניה לשובם של הטמפלרים לארץ ישראל בעקבות שואת יהודי אירופה, ואף דרשו את גירוש שארית הטמפלרים שנותרו בארץ, והעברת נכסי כל בני הקהילה הגרמנית בארץ לידי היהודים כפיצוי על מאורעות המלחמה כלפי היהודים.
בחודשים נובמבר-דצמבר 1945 התקיימה ועידת פריז בהשתתפות 18 מדינות שנפגעו מפעולות המלחמה של גרמניה. בהסכם מיום 14.1.1946 נקבעה מכסת פיצויים שגרמניה חייבת לשלם לכל אחת מהמדינות, ונקבע שכל הרכוש הגרמני הנמצא מחוץ לגרמניה - כולל רכוש פרטי - ישמש מקור לתשלום פיצויים (להלן: הסכם פריז).
באותן שנים, היו בידי הטמפלרים בארץ ישראל קרקעות בהיקף ניכר, וכן מוסדות ציבור שונים. על רקע מיתון שחל ביחסו של השלטון הבריטי כלפי הטמפלרים, קמה התנגדות נמרצת מצד ההגנה לאפשר את חזרת הטמפלרים לבתיהם, ואף ארעה התנקשות בחייו של גוטהילף ואגנר, מנהיג פעיל של הטמפלרים ביפו ושרונה. בסוף 1946 הודיעה ממשלת בריטניה לטמפלרים כי עליהם לעזוב את ארץ ישראל, אולם עזיבתם התממשה באופן סופי רק באפריל 1948. בסמוך לקום המדינה נאלצו כל הטמפלרים לעזוב את הארץ.
ערב סיום מלחמת העולם השניה, פעלה עיריית תל אביב לרכישת חלק מקרקעות שרונה בדרך של הפקעת קרקעות אלה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות). בהתאם להסכם פריז, התכוונה ממשלת המנדט למכור את רכוש הגרמנים בארץ ישראל, והטמפלרים מצידם היו מוכנים למכירת רכושם כדי להעביר את פדיונו לאוסטרליה. צו הקנייה מס' 327 שפורסם איפשר לאפוטרופוס הבריטי על רכוש האויב לקבל את מלוא תמורת הרכישה של אדמות שנותרו בידי הטמפלרים בשרונה. דו"ח ועדת פאטון שמונתה להעריך את שוויין של אדמות שרונה פורסם בסוף יולי 1945 וקבע את מחירם של 4,236 דונם. לאחר משא ומתן בין עיריית תל אביב לאפוטרופוס הבריטי על רכוש האויב, רכשה העיריה את האדמות על פי הסכם מיום 20.1.1948. במקביל לכך, בוצעו הליכי הפקעה על פי פקודת הקרקעות, שנועדו לאפשר את רישום הקרקעות על שם העיריה.
3. בשנת 1950 נכנס לתוקפו בישראל חוק נכסי גרמנים, תש"י-1950 (להלן: חוק נכסי גרמנים). מטרת החוק היא לכנס את נכסי הגרמנים, ולממשם כדי שנכסים אלה או תמורתם ישמשו בטחון לסילוק תביעות של גרמנים או נתינים גרמנים. ב-10.9.1952 נחתם הסכם השילומים בין ישראל לבין גרמניה. באותו יום נחתם הסכם נוסף בין ממשלת ישראל לממשלת גרמניה בדבר פתיחת משא ומתן בנוגע לרכוש הגרמני החילוני בישראל. ב-1.6.1962 נחתם הסכם בין ישראל לגרמניה בדבר הרכוש החילוני הגרמני בישראל (להלן: הסכם ג'נבה). על פי הסכם זה שילמה ממשלת ישראל לגרמניה סך של 54 מיליון מרק גרמני בגין הרכוש הגרמני החילוני בישראל וזאת, בשנים 1962 ו-1963. הוסכם, כי תשלום זה יביא בעקבותיו הפטר מלא וסופי של כל התביעות, הזכויות והאינטרסים של ממשלת גרמניה ושל כל אזרח גרמני שהיה בעל רכוש חילוני בארץ ישראל. מכאן, נטען כי הטמפלרים ויתרו על השבת רכושם בעין, תמורת פיצוי שהוסכם בין הממשלות. ואכן, כעולה מחוות הדעת, ממשלת גרמניה קיבלה יפויי כח מכל אחד מהטמפלרים בעלי האדמות בשרונה לצורך ייצוגם במשא ומתן במסגרת הסכם זה.
בשנת 1966 נחתם הסכם בין גרמניה ואוסטרליה לחלוקת כספי הפיצויים שממשלת ישראל שילמה לגרמניה בין הטמפלרים תושבי גרמניה לבין הטמפלרים תושבי אוסטרליה. הפיצויים בגין רכישת שרונה שולמו לטמפלרים או ליורשיהם בגרמניה בשנת 1969, ובאוסטרליה בתחילת שנות ה-70. על פרטי הסכמים אלה יורחב הדיבור בהמשך.